יש משחק חידות…שמתנהל על-גבי מפה. משתתף אחד מבקש מן האחר להצביע על מלה נתונה – שם של עיר, נהר, מדינה או אימפריה – בקיצור, על מלה כלשהי על המשטח הססגוני והמסובך של המפה. טירון במשחק מבקש בדרך כלל להביך את יריביו, ומשמיע להם שם שכתוב באותיות הכי זעירות; המנוסה, לעומתו, בוחר מילים המשתרעות באותיות גדולות, מקצה אל קצה של המפה. אלו, כמו שלטי-הרחוב והכרזות הכתובים באותיות גדולות מדי, חומקים מן העין בשל היותם גלויים מדי.

אדגר אלן פו, המכתב הגנוב

בעבודת הוידאו (How Not to Be Seen: A Fucking Didactic Educational .MOV File (2013, האמנית והחוקרת היטו שטיירל מציגה מדריך, ספק סאטירי ספק פרקטי, להיעלמות מתוך עולם הנשלט על ידי טכנולוגיות המדיה של זמננו. ברפרנס מעט מריר למערכון של מונטי פייתון, הסרטון מחולק לשיעורים המדגימים דרכים שונות לא להיראות: להסתתר מאחורי המצלמה, להתמזג עם הרקע, להפוך לדימוי או להתפרק לפיקסלים. הקריינות הממוחשבת, השפה הישירה-מדי והמופע החזותי הבלתי-יציב תורמים לתחושת אי-הנוחות המתמשכת שיוצרת הצפייה בעבודה: שטיירל מציפה את הקושי ההולך וגובר לחיות בעולם שבו האפשרות להיעלם כמעט ואינה עומדת עוד לרשותנו. לצד הביקורת על מנגנוני הפיקוח הישירים – כלומר על מכשירי המעקב השונים ורשתות הניטור שהם מטפחים – היא ממקדת את המבט בשינוי העמוק שחל במבנה הקיום עצמו, קיום שמותנה יותר ויותר בנראות, בתיעוד עצמי ובזמינות מתמדת. היעלמות הפכה לפרקטיקה תובענית, כמעט בלתי אפשרית, המחייבת תחכום, הסוואה, תנועה מתמשכת בין פלטפורמות ובין טכנולוגיות.

אלא שככל שהסרט מתקדם, השיעורים סוטים מהכיוון המתבקש. להיעלם, מסתבר, אפשר גם בדרכים אחרות: לגור בקהילה מגודרת, להיות עני, להיות אישה מבוגרת, להיות מהגר ללא מעמד חוקי. במקום עולם של היפר־נראות אחידה, מתגלה מרחב מורכב יותר, שבו לראות מישהו ולזהות אותו אינם אותה הפעולה, ולא מובילים בהכרח זה אל זה. יש מי שנמצא כל הזמן מול המצלמה, מתועד ונרשם, ובכל זאת לא נהיה ל"מישהו" במובן של יישות תלת-מימדית בעלת סוכנות וקיום עצמאי. כלומר, לצד הקושי ההולך ומחריף להתקיים בצורה שאינה מתועדת, קיים קושי נוסף ועדין יותר – לשמר את האפשרות להיות מזוהה באופן הולם בעידן התיעוד והמעקב. בתנאים האלגוריתמיים של ההווה אנחנו נאספים, נרשמים וממויינים ללא הרף, אך לא מזוהים במובן שבו זיהוי היה מובן בעבר. מה שנוצר סביבנו, כמעטפת או כחיץ לסובייקט, קרוב יותר ל"פרופיל" מאשר ל"זהות": צירוף של דפוסים והסתברויות שלא עונה על השאלה מי אני, אלא ממקם אותי בתוך סדרה של קטגוריות שבהן הדמיון חשוב יותר מן הייחוד.

כך מתגבשים, בלשונם של אנטואנט רוברוי ותומס ברנס, "מודלים על-אישיים" (supra-individual models): צורת ממשל מבוססת אלגוריתמים שאינה פונה אל היחיד כאל סובייקט, אלא פועלת על אוכלוסיות דרך טקטיקות של התאמת דפוסים וחיזוי התנהגותי. הנתונים הדרושים לבניית הפרופילים נאספים מתחת לסף האדם, מתוך פעולות זעירות וכמעט חסרות משמעות כשהן לעצמן: לחיצות, מיקומים, זמני שהייה, חותמות זמן וכדומה. אך הם מצטברים מעל לסף האדם, כלומר כסדירויות סטטיסטיות, כאשכולות התנהגותיים וכמודלים לחיזוי סיכון. האדם כסובייקט רפלקסיבי נעקף, אם כן, בשני הכיוונים: מצד אחד הוא מפורק לאותות חלקיים שאינם דורשים את הבנתו העצמית, ומצד אחר הוא נבנה מחדש כיחידה הסתברותית שאינה מחייבת פנייה אליו כאל מי שיכול להשיב, להעיד או להתנגד.

מעבר לכך שמערכות אלו מצמצמות את האדם ומתרגמות אותו לשפה חישובית, קיים רובד עמוק יותר. המערכות פועלות מתוך הנחה אונטולוגית סמויה ובאותה נשימה מכוננות אותה: מה שלא נאסף לא נחשב. הפרופיל מתייחס אל הפרט כאל מי שמתמצה בעקבותיו, ואין בו מקום למה שנותר בצד, למה שאינו ניתן לרישום, לעצם האפשרות שמשהו יהיה נוכח מבלי להיות זמין. זהו תורף ההבדל בין זהות לפרופיל: זהות, כפי שהיא מתפקדת במגוון מצבים חברתיים ותרבותיים, נבנית גם מתוך ההכרה בכך שיש בו דבר־מה שאינו נתון לגישה מלאה. לא משום שהוסתר או טרם נחשף, אלא מפני שהוא שייך לאדם באופן שאינו נותן את עצמו לאיסוף.

להכיר במישהו כסובייקט, ולא כמופע של דפוס, פירושו להכיר בכך שהוא מכיל יותר ממה שהוא מראה. ההודאה המבנית הזו, שהאחר אינו נתון במלואו, היא שמאפשרת את קיומה של סודיות כממד של אישיות שאינו ניתן לסכימה באמצעות נתונים. אך היחס בין הכרה לסודיות הדוק אף יותר. הסודיות אינה רק מה שההכרה מותירה, עודפות שההכרה מודה בה כדי שלא להשתלט על האחר עד תום, היא גם תנאי מוקדם של ההכרה עצמה: רק מי שיכול לשאת בתוכו דבר־מה שאינו נגיש במלואו, מוכר כסובייקט מלכתחילה. מי שניתן לפענוח מלא אינו מי שמכירים בו, אלא מי שמזהים אותו; והפער הזה, בין הכרה לזיהוי, הוא המקום שבו הסוד מתקיים. ההכרה מניחה מראש את הסוד שלעולם לא תחשוף עד תום, והסוד מתקיים רק בידי מי שמוכר כבעל מימד בלתי-נגיש. הממשל האלגוריתמי, במובן זה, פועל במישור יסודי יותר מפגיעה בסוד או חשיפתו: עצם המעגל שבו הכרה וסודיות מקיימות זו את זו מאבד את תשתית ההפעלה שלו. 

כך השאלה "כיצד לא להיראות?" נטענת במשמעות חדשה. היא נפתחת מעבר לשאלות הטקטיות של התחמקות ממבט או ממנגנון פיקוח, אל עצם האפשרות להופיע מבלי להתמצות בפרופיל שמופק מן הנתונים שמלווים את ההופעה. שטיירל מבקשת לדמיין אזור חיצוני לרישום, מקום שבו אפשר עדיין להיעלם, ויותר מכך - לבחון מה נותר מן הסובייקט כאשר ההכרה בו כמי שמכיל יותר ממה שהוא מראה הולכת ונשחקת. הסוד, כממד של אי־מיצוי, אינו עוד חלל פנימי שיש להגן עליו מפני חדירה, אלא תנאי הכרחי של כל הופעה שאינה נסגרת מיד לכדי קטגוריה. עולם שבו הסוד נשחק הוא עולם שבו קשה להסתתר, אבל בעת ובעונה אחת גם קשה יותר ויותר להופיע בו – להופיע באופן שלא מתמצה במה שניתן לאסוף.

"חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?"

"בלי ספק. הסרנו כל שטיח, ובדקנו את הלוחות במיקרוסקוֹפּ".

"ואת טפיטי הקירות?"

"כן".

"במרתפים הסתכלתם?"

"הסתכלנו".

"אם כך", אמרתי, "טעית בשיקולים שלך"

באסופה Répondre – du secret (הרצאות סמינר מהשנה האקדמית 1991-1992 שראו אור ב-2024), ז'אק דרידה פותח צוהר למושג הסוד דרך התבוננות במושג האינקוגניטו. דרידה מזכיר שמושג זה, הלקוח מהשפה האיטלקית ומציין את ה"לא ידוע", לא מבטא מצב של היעדר או הסתרה מוחלטים. להפך, אינקוגניטו הוא מצב פומבי מובהק, מצב שבו הסוד מתקיים דווקא במרחב הגלוי והחשוף ביותר: האדם נע בחופשיות לעיני כל, איננו נסתר במובן הפיזי או המוחלט של המילה, ובכל זאת, באופן מהותי, נותר בלתי מפוענח. "המילה “אינקוגניטו” מציינת תמיד מודאליות מסוימת של הסוד: סודו של מי שנע לאור היום, שאינו מסתתר בנסיגה מן העולם או במקום סתר, אלא יכול להרשות לעצמו לצאת אל העולם, לנסוע, להיראות, מבלי להיות מזוהה" (עמ' 98).

האינקוגניטו מחייב, לפי דרידה, יחס כפול אל הזיהוי. מצד אחד, כדי שתוכל להיווצר חוויה של סוד מן הסוג הזה, האדם או האובייקט אינם יכולים להיות בלתי מוכרים לחלוטין; עליהם להיות מוכרים במידה מספקת, מוכרים עד כדי כך שעצם אי־הזיהוי שלהם יהפוך למשמעותי. דרידה כותב שבכדי שתהיה למישהו "הזכות" להסתובב באינקוגניטו, עליו להיות מפורסם או ציבורי דיו, שכן רק על רקע היכרות מוקדמת, רחבה ויציבה, יכולה אי־ההכרה להפוך לסוג ייחודי של סוד – סוד שאינו מתממש באמצעות הסתרה. שכן מי שנע אינקוגניטו אינו נעלם מן המרחב ואינו מתחמק מן הנראות, אלא מופיע בתוכה באופן שאינו נקשר עד הסוף לזהותו. האינקוגניטו הוא פריבילגיה במובן ההיסטורי המדויק של המילה: לא כל אחד זכאי לו – "צריך להיות מפורסם ופומבי ביותר כדי להיות ראוי (mériter) לאינקוגניטו" (עמ' 99).

כמו שטיירל, דרידה מציע, במקום אפיון טכני של אופני הסתרה, דרך אחרת לחשוב על הופעה כשלעצמה: סוג ייחודי של היות נסתר בשעה שהוא גלוי, וגלוי בשעה שהוא נסתר. "המילה אינקוגניטו נוגעת לסוד כקו תיחום, כהיעשותו־לבלתי־מובחן של מה שניתן היה להבחין בו, של מה שכבר הוקף או סומן, כהצטלבות - בלב ההמון, למשל - בין המובחן ביותר לבין הבלתי־מובחן ביותר” (עמ' 98). ההמון חשוב לאפשרות האינקוגניטו, כמרחב שבו עודף הנראות עצמו מאפשר לאבד מובחנות. הדמות הציבורית אינה בלתי נראית, היא נראית בתוך ריבוי שמאפשר לה להופיע מבלי להופיע בתור עצמה. ניתן להרחיב את הצעתו של דרידה אל מעבר להקשר המלוכני או האריסטוקרטי שבו היא מופיעה במקור, ולראות באינקוגניטו, מעבר לזכות חריגה של מי שמסוגל להשעות לרגע את זהותו הציבורית, גם מבנה עקרוני של הופעה שאינה נשלמת לכדי זיהוי. 

אצל דרידה, הדמות הציבורית יכולה לנוע בתוך ההמון מבלי להופיע בתור עצמה; בתנאי החשיפה הנוכחיים, אותו המון משנה צורה. הוא מתבטא כריבוי טכני של עקבות, מסדי נתונים, פרופילים ומערכות מיון, שבתוכם האדם מופיע שוב ושוב מבלי שהופעותיו יתכנסו בהכרח לזהות שאפשר להכיר בה או לפנות אליה. הפער בין פרופיל לאדם, בתנאים האלה, הוא אופן הפעולה של המערכת עצמה. כשמישהו מסומן כ"בעל סיכון גבוה", כ"חשוד" או כ"לקוח פוטנציאלי", הסיווג לא מתאר אותו במובן שהוא עצמו היה מזהה כשלו. הוא ממקם אותו בתוך קטגוריה שהותאמה לעקבותיו (traces), וההתאמה הזו מספיקה כדי לקבוע מה יוצע לו, מה יישלל ממנו, ומה יקרה לו ברגע מסוים של מפגש עם המערכת. אדם יכול להחזיק בדעות אחרות על עצמו, להציע תיאור אחר של חייו או להכחיש לגמרי את הקטגוריה שאליה הוכנס – אך כל זה לא רלוונטי לפעולת המערכת, שאינה זקוקה להסכמתו ואף לא לאמת על אודותיו. מה שהיא מפיקה היא יכולת לפעול; ידע הוא תוצר לוואי - המשך הפעולה, האופרציה, היא היעד.

הרחבתו של האינקוגניטו בתנאים הדיגיטליים לא עוצרת בהכללה הכפויה של המשתמשים לצורת האפיון העצמית הזו. היא ממשיכה אל הענקת מעמד אינקוגניטו, מעמד המלכים, למערכת המסווגת עצמה: בכך טמון האובדן של האפשרות להצביע על סוכנות ברורה ובעלת אחריות לתוצאות בניית הפרופילים. ההחלטה לסרב הלוואה, לחסום תוכן או לסמן אדם כסיכון מתחלקת בין אלגוריתם שמעבד, מוסד שמיישם, רגולציה שמתירה וספק שמזין נתונים, ואינה מתמקמת בנקודה אחת שאפשר להצביע עליה באופן ברור. ההכרעה המוסרית-ציבורית אינה מתכנסת אל אף אחת מן החוליות כאל מי שעליה לתת דין וחשבון; היא מפוזרת ביניהם באופן שהופך את הדרישה לאחריות לתביעה ללא נמען. מה שהיה אצל דרידה הופעה ציבורית בלתי מזוהה של היחיד, הופך לפעולה ציבורית בלתי מזוהה של המנגנון.

המסקנה הפוליטית של ההיפוך הזה חורגת מן השאלה האישית של הסובייקט. רעיון השקיפות, שעמד במרכז הדמיון הליברלי של האחריות, הניח שגילוי המידע יחשוף גם את מקור הכוח ואת מי שאחראי להפעלתו. בתנאים האלגוריתמיים ההנחה מתערערת: שקיפות מפיקה עוד ועוד נתונים, ופחות ופחות אחראים. ככל שמתרבים הנתונים על אופן פעולתן של מערכות, כך מתבהר לעיתים שאין בתוכן נקודה שבה ההכרעה ניתנת לייחוס; הכוח אינו פועל (רק) מאחורי מסך שיש להסיר, אלא בתוך ומתוך פיזור, שמסרב להיתכנס לסוכנות מזוהה באופן מלא. בקצה הרך של הספקטרום מצויות החלטות אלגוריתמיות שמסרבות הלוואות או חוסמות תוכן - אך בקצה השני מצויות הכרעות צבאיות לגבי סף אישור הפגיעה בבני אדם, שמתקבלות על פי שקלול נתונים וקטגוריות הממסך את האדם הלוחץ על הכפתור. הדרישה לדין וחשבון אינה פוגשת תמיד הסתרה; לעיתים היא פוגשת פשוט היעדר כתובת. השאלה “מי החליט?” מאבדת את האחיזה שהייתה לה כשעוד ניתן היה לדמיין את הכוח כמרוכז בדמות או במוסד מוכר. במקומה עולות שאלות דלות יותר, מבחינה פוליטית: לפי איזו קטגוריה, לפי איזה סף, לפי איזה דפוס. 

הסוד, ששטיירל ניסתה לדמיין דרך האפשרות ההולכת ונשחקת של אי־נראות, ושדרידה חשב עליו כהשהייה של זיהוי בתוך מרחב גלוי, מקבל כעת צורה נוספת. הוא תלוי ביחס של החזקה ותביעה: יש דבר שלא נאמר, יש מי שנמנע מלומר אותו, ויש מי שמבקש ממנו תשובה. לכן סוד אינו רק מידע חסר או תוכן שטרם נחשף; הוא מצב שבו ההימנעות מלגלות משהו עדיין מיוחסת למישהו, ועדיין יכולה לעמוד מול הדרישה לדעת. בתנאים שבהם ההכרעה מתפזרת בין מודלים, מוסדות וקטגוריות, היחס הזה מאבד את יציבותו. המידע מתרבה והפעולה מתועדת, אך הכתובת שממנה אפשר לדרוש תשובה נעלמת, מתמוססת בהמון. בהיעדרה, מתמוססת גם הדרישה לדעת, שהייתה תמיד פוליטית בעיקרה. היא מאבדת את הנמען שאליו פנתה ואת הכוח שתבעה מתוכו. כך נשחק הסוד משני קצותיו: כבר אין אדם שמחזיק בו, ואין אדם מולו שמבקש לדעת. 

"אולי דווקא פשטותו של העניין היא שמטעה אתכם", אמר ידידי.

"איזה שטויות אתה מדבר!" ענה המפקח וצחק מכל הלב.

"אולי התעלומה קצת פשוטה מדי", אמר דוּפֶּן.

"ריבונו של עולם! מי שמע על רעיון כזה!"

מקורות

Derrida, Jacques. Répondre – du secret: Séminaire (1991–1992). Édition établie par Ginette Michaud et Nicholas Cotton. Collection “Bibliothèque Derrida.” Paris: Seuil, 2024.

Poe, Edgar Allan. The Purloined Letter. 1844. Internet Archive. https://archive.org/details/isbn_9798586428233.

Rouvroy, Antoinette, and Thomas Berns. "Algorithmic Governmentality and Prospects of Emancipation: Disparateness as a Precondition for Individuation through Relationships?" Translated by Liz Carey-Libbrecht. Réseaux 177, no. 1 (2013): 163–96. https://doi.org/10.3917/res.177.0163.

Steyerl, Hito. How Not to Be Seen: A Fucking Didactic Educational .MOV File. 2013. HD video, single screen in architectural environment, color, sound, 15 min., 52 sec.