דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ומהותו לא מהדבר אותו הוא מסמן, אלא מרשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. מונח זה מוסב על משחק מילים בשפה הצרפתית, בה כותבים את המילה הבדל כך: Différence. אם כותבים את המילה כ-Différance היא משמרת את אותה ההגייה, עם הבדל בכתיבה. באמצעות משחק המילים דרידה מצביע על-כך שאפילו בהבדל עצמו תמיד נעוץ הבדל. במסה זו אבחן את ההבדל, הדיפראנס, כאופן של אתחול.

✶

אתחול המערכת אינו מציע כל קרקע איתנה או ודאית להתחלה מחודשת. נקודת האתחול אינה נקודה של התעלות או התגברות. הסדר הקיים נשבר – אך אין הבטחה לתחליף עדיף שיבוא בעקבותיו. על פי הפילוסוף ז'אק דרידה, אין בנמצא קרקע יציבה, כזאת שנמצאת מעבר להבדלים, להפך: החוויה שאיננה מן העולם, מן הזמן ומן המרחב - תישאר חוויה גדושה בהבדלים, כיון שההבדל נעוץ בכל רכיב ורכיב. כל רכיב במערכת המסמנים תמיד נושא עמו את סך ההקשרים המולידים אותו, והוא לא יכול להיחלץ ממערכת זו ולשהות מעבר לה. אם כן, מחשבתו של דרידה לא מותירה מקום להתחלה הנמצאת ׳מעבר להבדלים׳.

אם האתחול הוא ניסיון למחוק את ההבדל או לשלוט בו - כשלונו מובטח. אולם, אם האתחול מכיר בכך שסך הרכיבים לעולם אינו מגיע לכדי שלם - אזי האתחול אינו בגדר חוויה, אלא דווקא בגדר טקסט. הטקסט הוא המרחב הסמיוטי כולו, אותו מרחב אין-סופי ומשתנה של מסמנים. הצהרתו של דרידה כי ״אין מחוץ לטקסט״ ידועה. בהתאם, את ההתחלה יש להבין כרכיב מהותי בתוך הטקסט, ולא כמה שנמצא מעבר לו.

בטמפורליזציה של חוויה שאינה לא בתוך העולם ולא ב'עולם אחר', ושאינה ממין הצליל כשם שאינה ממין האור, ואינה בתוך הזמן כשם שאינה בתוך המרחב – דווקא שם מופיעים ההבדלים בין הרכיבים, גורמים להם להגיח בתור שכאלה ויוצרים טקסטים, רשתות ומערכות של עקבות (דרידה, על הגרמטולוגיה, עמ׳ 129).

האריג הטקסטואלי לא מכיר בגילומה המוחלט של נוכחות מכל סוג שהוא, אלא הוא נוצר דרך השאריות, העקבות. העקבה במחשבתו של דרידה, מגלמת את חוסר המהות האינהרנטית שנושא כל מסמן, ואת התלות שלו ביתר המסמנים (המותירים בו לעד את עקבותיהם). אם כך, דרך מונח העקבה עולה הצעה להבנה חדשה של ההתחלה. דרידה כותב: "עקבה היא הדיפראנס הפותח את המופע והמשמוע" (עמ' 130), כלומר תמיד ישנה פתיחה, ישנו רגע של התחלה, אך זוהי התחלה של המופע ושל המשמוע של עקבה פרטית ולא תמונה של המארג כולו. הדיפראנס והעקבה, בעודם תלויים באופן מהותי במערכת הקשרים מסועפת שמאפשרת אותם, מחזיקים בכוח לכונן, לפתוח ולהתחיל. אין אפשרות לאתחל את הרשתות עצמן, אלא רק את המופעים (המשתנים) שבתוכן. ניתן לאתחל את הסיפור אבל לא את הטקסט. האתחול הוא תמידי, אך הוא לעולם חלקי ואיננו ממצה. 

נדמה כי דרידה מחזיק בשתי הנחות בעת ובעונה אחת: מחד - ההנחה כי ההבדל שזור אל תוך רשת המסמנים ושוזר אותה יחד, ומאידך - ההנחה כי ההבדל פותח את המופע, את מתן המשמעות הפרטיקולרית של כל איבר ואיבר ברשת זו. לפי ההנחה הראשונה - אין כל התחלה כי תמיד מדובר ברשת אין-סופית של סימנים/מסמנים; לפי ההנחה השנייה - ישנו אתחול וישנה התחלה בכל נקודה ונקודה ברשת.

✶

מה היא אותה עקבה? מה היא אותה הנקודה ברשת בה מתמוססות כל המשמעויות, ובה בעת נפתח מרחב חדש של משמוע? תשובתו של דרידה מגיעה מתוך מכתב מחברו הפילוסוף רוז'ה לאפורט, אותו הוא מצטט:

חלמת, אני מניח, למצוא מילה אחת שתציין את ההבדל ואת החיתוך. בשיטוט אקראי במילון, ייתכן שמצאתי אותה, בתנאי שמשחקים במילה, או ליתר דיוק מצביעים על מובנה הכפול. המילה היא Brisure: (א) חלק שבור, מנופץ. ראו: פרצה, שבר, פער, חריץ, פרגמנט; (ב) חיבור באמצעות חוליה של שני חלקים בנגרות או במסגרות. ציר של דלת או תריס (עמ' 131).

Brisure היא מילת החלומות אותה דרידה אפילו לא ידע שהוא מחפש. המילה מבטאת בעת ובעונה אחת שבר, חיבור וציר. שלושת אלה יחדיו מצביעים על מטרת חקירתו של דרידה, דווקא השבר הוא נקודת החיבור והוא הציר עליו נע טווח המשמעויות. 

כמה אופייני הוא האופן בו נמצאה מילה זו – על-ידי שיטוט אקראי במילון. המילה שמצליחה לשלב את המורכבות שדרידה מנסה לבטא, לא נגזרת כמסקנה מתהליך חשיבה ארוך ויסודי, אלא מן הבנאלי והמקרי. שיטוט אקראי במילון, פעולה חסרת תוחלת וחסרת בסיס, היא שחשפה את כפל המשמעות של המילה ועמה גם את כפל המשמעות של פעילות העקבה וההבדל. ״הישג״ זה הוא דימוי מצוין למפעלו של דרידה. שיטתו לא מבודדת את ההבדל אלא חושפת את מערכת ההבדלים בה שרויה החוויה המיידית. הפנומנולוגיה על-פי דרידה איננה פנומנולוגיה של התפיסה, כלומר של הציר הטמפורלי של התודעה. הפנומנולוגיה על-פי דרידה היא פנומנולוגיה של הטקסט, של הכרה השרויה באופן מוחלט בתוך אותו מילון אין-סופי של מסמנים צפים. 

המילון הוא מרכיב חשוב בביקורתו הסמיולוגית של דרידה מכיוון שלדידו השפה לא מתארת תמונות בעולם, אלא מתארת מילים נוספות. לשם המחשה: אם עלי להבין מה הוא עץ, אין כל תוחלת בכך שאצא לחצר ואביט בעץ כזה או אחר. להביט בעץ לא ירחיב את המשמעות הסתומה של המילה עץ. המילון, לעומת זאת, יסביר מה הוא העץ על-ידי שימוש במילים. המילה עץ מקבלת את משמעותה על-ידי מילים אחרות המסבירות אותה. דווקא המילון, כרשת מילולית, הוא המארגן את סדר המשמעות מבלי לכפות עליו צורה במסגרת עולם התופעות: "היות שאין שפה לא-מטפורית שאפשר להנגידה כאן למטפורות, צריך, כפי שרצה ברגסון, להרבות במטפורות אנטגוניסטיות" (עמ׳ 133). 

הפנומנולוגיה של הטקסט, של ההכרה השרויה במילון, מציבה את ההבדל כבסיס לכל התארגנות רשתית. כל ניסיון לארגן איבר במערכת מבלי להצביע על החוטים הנמתחים ממנו - אינו אלא ניסיון לכפות על התמונה להחליף את ההגדרה המילונית. התמונה מבטאת רכיב שלם וסטאטי, הניצב באופן עצמאי (כביכול) מחוץ לרשת המסמנים המילונית. אל מול התמונה, מציע דרידה את ה-Brisure החותך ותופר כאחת. המעבר הוא מן התמונה הסופית אל המילה הנבדלת, ומחווית התמונה העצמאית אל הטקסט הדינמי.

ההבדל, אם כן, הוא בסיסה של החשיבה האנושית. עמדה זו של דרידה מציבה אותו בפולמוס עם מחשבת הנאורות, הנוטה להעמיד, באופן לוגוצנטרי, דווקא את התמונה בלב החשיבה האנושית. ההבדל מערער על הטמפורליות של העקבה, ומציע טמפורליות שאין לה סוף. הוא מערער על ההכרה המקובעת בתוך התמונה ומצביע אל הכרה ששזורה בתוך רשת אין-סופית של מסמנים וקשריהם. זוהי הכרה שבה אין התחלה כחידוש מאפס, אלא אין-ספור רגעי Brisure - המשקפים בו בזמן את קו השבר וגם את קו חיבור.