ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, התחלנו בסף להוציא לפועל סדרת אירועים בירושלים תחת הכותרת "סוף". התכנון היה להפיק טרילוגיה שתבטא פנים שונות של המושג, תוך חיבור שדות מחשבה שונים תחת תתי-תמות מארגנות: סוף המחשבה, סוף הקפיטליזם וסוף הקיום האנושי. מתקפת השבעה באוקטובר התרחשה כחודש לפני האירוע האחרון, והביאה את הסדרה ל, ובכן, סופה.
הבחירה לעסוק בסוף נבעה מכמה שיקולים: עצם הפרובוקציה העדינה אך הברורה שטמונה בנושא, קיומו של הסוף כמאפיין ומכנה רחב, חוצה דיסציפלינות – וגם הרצון לאוורר ולהניע מחדש דווקא שיח על התחלה. האמנו שכינוס רב-תחומי של אנשי ונשות מחקר ויצירה, ובקשה מהם לשקף את מחשבותיהם על סופים שונים, יוכלו לאמן את השריר הרדום של הדמיון ולגרות לפעולות אינטלקטואליות ואמנותיות שחורגות מהסבב הבנאלי של האקטיביזם המקומי.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, הבנו יחד שהסוף, במובנים רבים, כבר התממש בצורה מזוויעה במרחב הממשי והצורך בדמיון יצירתי של התחלה דחוף מאי פעם. הניסיון לעודד צמיחה מתוך ההריסות - בזמן שההריסות טרם סיימו להיערם - מרגיש סר טעם, ובכל זאת, בחרנו להתמקד בתמה של ההתחלה, והאח החורג שלה, האתחול - כדי לעורר לא רק את הדמיון, אלא גם את תחושת הסוכנות שאבדה. באמצעות הפנייה אל ההתחלה, ביקשנו לעודד שיקום - אישי וקולקטיבי - של המחשבה, הכתיבה, הרגישות האסתטית - אחרי שבועות כואבים במהלכם היה נדמה שאין להם עוד מקום.
ההזמנה לעסוק בהתחלה יכולה להתפרש באופן מינימלי, כהזמנה לגייס את כוחות המחשבה והיצירה ולסתום את הגולל על ההסתחררות של הרגע העכשווי, בו הדברים לא מפסיקים לבוא לסופם. באופן מקסימלי, היא מגלמת בתוכה גם הזמנה קסומה ומיסטית יותר, לשלוח את ההכרה אל אחרות מוחלטת, אל מה שנמצא מעבר לעכשיו. אנחנו מציעים לראות בהתחלה כלי רדיקלי של דמיון, שיאפשר לנו לזמן את מה שעדיין לא קיים.
✶
בדומה למחווה המכוננת של ׳סף׳, הגיליון נע בין שתי תנועות: פירוק והתכנסות.
הפירוק מגולם באמונתנו בעשייה תרבותית שאינה כבולה לגבולות דיסציפלינריים ומתודולוגיים מקובלים. זוהי עשייה שמטשטשת את הגבולות בין תיאוריה וחיי היום-יום, אקדמיה וחיי הלילה, דת וחילוניות, אמנות גבוהה ותרבות פופולארית. האיום על הגבולות בין התחומים אינו לשם האיום בלבד, כהצהרת רדיקליות מעושה וחסרת מטרה, אלא כפרקטיקה של הגמשה יצירתית. הגיליון משקף את השאיפה שלנו בסף ליצור סוכנות חדשה בנוף המקומי, כזו שדוגלת באינקלוסיביות רחבה וביצירת קישורים בלתי צפויים, פוטנטיים וסרנדיפיטיים בין שותפים מעולמות מגוונים ולעתים מנוגדים. לתפיסתנו, חקירה של הרגע העכשווי לא אמורה להיות מתוחמת בגדרות של מוסדות, שיח והון אלא צריכה להיות - עד כמה שניתן - נחלת הכלל.
ברוח פירוק הגבולות, הגיליון התהווה כפסיפס עשיר של מדיומים ונקודות מבט. הכותבים והיוצרות מגיעים מרקעים שונים ומכל קצוות הארץ (עם ייצוג קטן גם לתפוצות) והמנעד הרחב ניכר בנושאים ובסוגות. חינוך, דמוגרפיה, מלחמה, אמנות, אמונה - כל אלו מצאו את דרכם לתוך הגיליון. בין הטקסטים יש מאמרים, מסות, פרגמנטים, שירים. היצירות החזותיות כוללות צילום, איור, קולאז׳, וגם פרטים מתוך עבודות ניו-מדיה - וידאו ואינטראקטיב.
מנגד, ההתכנסות מתגלמת דווקא בבחירה לשוב אל הדפוס והנייר. פורמט הגיליון הממשי - אובייקט שניתן לאחוז בידיים - מבטא את האמונה שלנו בתיחום נצרך של הקשב, בתקופה בה דווקא הפרגמנטציה מושלת במרחב ההכרתי, הסמלי והחברתי. בתוך השצף הגועש של הסמלים המרצדים והקצוות הפתוחים-עד-אינסוף של הוירטואלי, אנו מבקשים להתכנס חזרה אל האי הבודד של הגיליון המודפס, ולאחוז במה שהולך וחומק מידינו: מפגש אינטימי, קרוב ואיטי עם פיסת יצירה חומרית, המגלמת בתוכה המשכיות תמטית ואסתטית; סיפור הכבול בזמן ובמקום. במילים אחרות - לגיליון מודפס יש התחלה. וסוף.
קוראינו יגלו כי הצורה מתגלמת גם בתוכן. בלב המאמרים והיצירות מפעמת תנועה בין פירוק והתכנסות, בין מה שמגיע לסופו, נפרם ומתמוסס ובין מה שמבקש להיוולד מחדש. שונים ככל שיהיו, יש תדר שעובר כחוט השני בין מרכיבי הגיליון: הכמיהה לצעוד אל העתיד, בלי להתנער מעולו הכבד של העבר. השאיפה לפתוח דף חלק, על אף - ואולי משום - שהדפים הקודמים במחברת התגלו כבלתי-ניתנים לתלישה.
ינואר 2024
ארי, יואל ואירית
ההתחלה היא דבר מדומיין. במציאות, שום דבר לא מתחיל; רק מתערבב, משתנה, מתפצל, משתלב ומתעוות. הקיטוע המנטאלי הוא תמיד אקט משני ומלאכותי, במסגרתו אנו מניחים מפה קוגניטיבית ותרבותית על השצף הבלתי סדור של תנועת המציאות.
אשליית האתחול מניחה שיש בידינו את היכולת להתניע את המציאות מחדש, למחוק כשלונות, להדחיק את אתגרי ההווה ולהקים מערכת חדשה וחפה מטעויות; אבל האם קיים מקור למידה משמעותי יותר מאשר טעויות העבר?
אני רוצה לכתוב על המוות שבתוכי, המוות ששתול בהכרתי מאז המלחמה. בלאנשו, בחדות המעורפלת האופיינית לו, הצביע על האופן בו הבלתי נתפס - המוות כתופעה, כעובדת סיומה הוודאי והמוחלט של התודעה ושל התחושה - חודר בכל זאת אל ההכרה של אלו שהתחככו בו.
אבא ובן בסיעור מוחות לילי מוכה חום, בחיפוש אחר פשר הדורות ואחרי מי שמנסה להמשיג את דורות העתיד רק כדי לשלוט בהווה. תהיות ראשוניות על מחר שכבר הוכרע.
דרידה מגדיר את מערך המסמנים של האדם כרשת צפה ודינאמית, בה כל מסמן שואב את משמעותו ורשת היחסים שהוא מקיים עם יתר המסמנים. הדיפראנס, כלומר ההבדל, הוא מושג המפתח בו משתמש דרידה לתיאור השוני בין מסמנים - שהוא גם מקור המשמעות שלהם. האם ההבדל הוא אופן של אתחול?
מחשבות על הכמיהה של עולם האמנות הישראלי החוצה: מאובדן ה״בחוץ״ אחרי השבעה באוקטובר עד אסטרטגיות הישרדות למי שנשאר.
כשהם פרצו, שמיים כחולים ועננים מילאו את חלל המוזיאון. בבגדי הסוואה ירוקים, במסכות שחורות חושפות עיניים בוערות, בנשקים שלופים, הם פרצו פנימה והשמיים השתקפו על זגוגיות ממוסגרות.
מצד אחד, לא כל כך נדיר לשמוע מסביב אנשים שמספרים על חוויות מהמימד הרוחני של המציאות: החל מאמונה בסוג כזה או אחר של אלוהים, דרך התנסות בטלפתיה, באירועים המציינים סינכרוניות מופלאה; מצד שני, להביא בחשבון שלחרגול שנכנס אלינו הביתה יש נשמה, רצון חופשי וסקרנות, נשמע לאוזנינו מוזר למדי; לדמיין שלאבן יש נשמה, זה כבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת.